ר' משה חיים לוצאטו
הרמח"ל הקדוש

נולד בפדובה שבאיטליה, לרבי יעקב חי לוצאטו שהיה סוחר ותלמיד חכם בקהילה האשכנזית בעיר, ולדיאמנטי. מילדותו שקד על התורה מפי רבנים, על מדעים ושפות מפי מורים, כך למשל לימד אותו הרב יצחק חיים קנטריני שירה איטלקית ורטוריקה ולמד ספרי חכמה רבים. מגיל צעיר היה רבו המובהק רבי ישעיהו באסאן.

בשנת ה'תפ"ב (1722), כשהרמח"ל היה בן חמש-עשרה, עזב רבו את פדובה ועבר לרג'ו אמיליה על מנת לכהן שם ברבנות במקום חמיו רבי בנימין הכהן ויטאלי שהיה חתנו של רבי משה זכות, שהזקין. עם עזיבתו של הרב באסאן עבר הרמח"ל ללמוד לבדו בביתו, והקים חבורת צעירים בשם "מבקשי ה'" שעסקו בלימוד קבלה ביחד. הרמח"ל התפרסם בכישרונותיו המיוחדים, ונאמר עליו כי

בגיל ארבע-עשרה ידע בעל-פה את כל התלמוד בבלי, כתבי האר"י וספר הזוהר.

בטרם מלאו לו עשרים, חיבר 150 מזמורים דוגמת מזמורי ספר תהלים.

(כיום גנוזים אולם ברשותנו 8 מהם)

בראש חודש סיוון ה'תפ"ז (21 במאי 1727) חווה רמח"ל התגלות רוחנית של מגיד אשר גילה לו סודות עליונים, וכן , התגלו לו כל הנשמות הקדושות של אבותינו: אליהו הנביא, משה רבינו, האדם הראשון, אברהם אבינו, המלאך מטט, יעקב אבינו, יצחק אבינו, המנונא סבא ועוד מלאכים ונביאי ישראל, ןעל פי הגילויים שהתקבלו מפיהם:

חובר ספר זוהר נוסף בשם "תיקונים חדשים" (זוהר תניינא)

שהם כנגד 70 תיקונים חדשים שחיבר הרשב"י זלה"ה.

עפ"י גילוי משה רבינו (תיקון 15) נמסר לרמח"ל כי "הזוהר של הרשב"י נועד לזמן הגלות ואילו הזוהר של הרמח"ל נועד להוציא ישראל מהגלות ולהכניסם לגאולה אולם - בני דורו דחו את הרמח"ל ותורתו ובשל כך - דחו את הגאולה עד לדור שלנו!

ר' יקותיאל גורדון (תלמידו של הרמח"ל) שיתף בחדשות על אודות גילויי הרמח"ל את רבי מרדכי יפה, תלמיד חכם עשיר שישב בווינה. גורדון תיאר באיגרותיו אליהם את חסידותו וקדושתו של הרמח"ל, וצירף למכתביו קטעים מתוך ה"זוהר תניינא" (זוהר שני) שגילה ה"מגיד" להרמח"ל.

עותקים ממכתבו של הרב גורדון נשלחו על ידי הרב יפה למספר רבנים ובתוכם לרב משה חגיז, רב ירושלמי שפעל באירופה ונלחם נגד שרידי תנועת השבתאות. הרב חגיז חשב בטעות את הרמח"ל לשבתאי, ופנה באיגרות אזהרה לרבני ונציה הסמוכה לפדובה. רבני ונציה פנו לרבו של הרמח"ל, הרב ישעיהו באסאן, ששהה ברג'יו, לקבלת חוות דעתו. חליפת האגרות עוררה פולמוס גדול. הרמח"ל מצידו הצטנע וקרא לכל התוהים לבוא ולתהות על קנקנו. בחודש אב ה'ת"ץ (1730) אולץ הרמח"ל להפקיד את ארגז כתביו. ב' מפתחות התיבה הופקדו בנפרד, אחד בידי רבו ואחד בידי הבי"ד של וונציה. כמו כן אולץ הרמח"ל להצהיר בשבועה בפני רבני ונציה כי יחדל מלעסוק בזוהר.

הרמח"ל עצמו התייחס לשבועה זו כאל שבועה שהוצאה בכפייה, ולפיכך חסרת תוקף הלכתי - אם כי שמר עליה מכל משמר ונזהר לקיימה כדי לא לתת פתח לרודפיו.

במהלך ארבע השנים שלאחר השבועה שרר שקט בין הצדדים. הרמח"ל עסק בלימוד עם תלמידיו וחדל לחבר ספרים ע"פ המגיד. בשנים אלו עסק בעיקר בכתיבת פירושים לספרות הזוהר והקבלה של האר"י.